הקשר בין צריכת קנאביס (ובפרט זן גראס המכונה גם מריחואנה) לבין ירידה במשקל איננו לינארי, אך מחקרים מסוימים מצביעים על כך שצריכה כרונית של קנאבינואידים מסוג THC עלולה להשפיע על מנגנוני התיאבון, חילוף החומרים והרגולציה האנרגטית. עם זאת, הקונספט ש"גראס מרזה" דורש בחינה מדעית מעמיקה והוא אינו נתמך באופן חד-משמעי על-ידי המחקר הקיים.
אני נתקלת לא מעט בשאלה הזו, בעיקר סביב דיונים לא פורמליים במטבח או בסדנאות קונדיטוריה עם נגיעות של בישול אלטרנטיבי. על פניו, נשמע מוזר לומר שגראס, שמעורר "מאנצ’יס", תיאבון קיצוני שמתבטא לעיתים בהתנפלות בלילית על מקרר עמוס, דווקא עשוי לעזור לירידה במשקל. אבל כשבוחנים את המנגנונים הביוכימיים שמופעלים בגוף בצריכת THC — הפתעה: זה לא כל כך פשוט.
THC, המרכיב הפסיכואקטיבי המרכזי בצמח הקנאביס, מגיב עם קולטני קנאבינואידים מסוג CB1 ו-CB2. בעוד הפעלת CB1, המצויים במוח ובאיברים פריפריים, תורמת לעוררות תיאבון, יש ראיות שבחשיפה כרונית וקבועה דווקא יש דעיכה ברגישות של הקולטן. התוצאה בטווח הארוך יכולה להיות ירידה טבעית בצריכת המזון, ייתכן גם ברמת בייסליין נמוכה יותר של תיאבון. הנקודה היא – תלוי מי, כמה, מתי ואיך.
השפעת THC על התיאבון והוויסות ההורמונלי
THC נקשר לקולטני CB1 במוח, ובפרט בהיפותלמוס, אזור השולט על מנגנוני רעב ושובע. גירוי קולטן זה משפיע ישירות על ייצור הנוירופפטיד Y (NPY), שידוע כמגביר תיאבון. לכן, בטווח הקצר, משתמשים מדווחים לרוב על צורך עז במזון, ובפרט מזון עתיר אנרגיה כמו חטיפים, מתוקים ושומנים.
עם זאת, שימוש כרוני ב-THC עלול לגרום לדסנסטיזציה של קולטני CB1 – כלומר, הפחתה בעוצמת התגובה לגירוי קבוע. תהליך זה מוביל בטווח הארוך לירידה בפעילות נוירונית שמגבירה את התיאבון. מעבר לכך, THC משפיע גם על רמות הלפטין – הורמון שובע מופרש מהשומן – ומחקרים בבני אדם מצביעים לעיתים על עלייה בפעילות הסימפתטית שמגבירה את הוצאת האנרגיה.
קנאביס וחילוף חומרים – מצב מטבולי משתנה
למרות שהתיאבון הראשוני עשוי לעלות, תצפיות אוכלוסייתיות מצאו באופן עקבי כי שיעור ההשמנה וה-BMI הממוצע בקרב משתמשי קנאביס כרוניים נמוכים יותר מאשר באוכלוסייה שלא צורכת קנאביס. זהו ממצא שמפתיע הרבה תזונאים, ובעיניי מצריך חשיבה מערכתית על המטבוליזם תחת השפעת קנאבינואידים.
מספר מחקרים בעכברים ובקופי רזוס הראו שצריכת THC גורמת לשינויים בביטוי גנים מטבוליים בכבד, ובכלל זה גנים שמעורבים בשריפת שומן (β-oxidation). תהליך זה תורם לעלייה באוקסידציה של חומצות שומן ולעלייה זמנית בניצול שומן כמקור אנרגיה. כמו כן, הפעלת CB1 בפריפריה כרוכה בוויסות ייצור אינסולין וליפוגנזה – תהליכים קריטיים באגירת שומן.
שימוש כרוני וצמצום מסת גוף
בקרב משתמשים כרוניים, שנבדקו במספר מחקרים אפידמיולוגיים רחבי היקף, נראית מגמת ירידה ברמות אינסולין בצום, ביחס המותניים-ירכיים (WHR) ובמדדי השמנה כלליים. הממצאים הללו העלו את ההשערה כי קיים אפקט של ויסות מטבולי ארוך טווח המעובד דרך שינויים בביטוי קולטנים ובפעילות היפוקאמפלית.
הקשר הזה לא נמדד במנות של ממתקי קנאביס או שמן קנאביס שמבושל במתכוני קינוחים. המינון, שיטת הצריכה, זמני הפעולה ומידת החשיפה הכרונית — כל אלה משפיעים בצורה מהותית על האפקט המטבולי הנצפה.
זן הצמח, מינון, אופן צריכה – הגורמים המכריעים
בדיוק כפי שאני לא אשתמש באותו סוג של עגבנייה לרוטב פסטה כמו לסלט אנטיפסטי, כך גם בצריכת קנאביס – לא כל זן ולא כל טכניקת מיצוי יניבו את אותם התוצאות. זני קנאביס נבדלים ברמות THC, CBD, וטרפנים שונים. CBD לדוגמה, נוגד חלק מההשפעות של THC ומשפיע אחרת על התיאבון והמערכת האנדוקנאבינואידית.
השימוש בצורת אידוי, עישון או שילוב בשמן מזון (כמו חמאת קנאביס למאפים) קובע את מהירות הספיגה ואת עוצמת ההשפעה. בצריכה אכילה (Edibles), ההתפרקות של THC בכבד יוצרת 11-hydroxy-THC, מטבוליט שפעולתו חזקה וארוכה יותר, מה שיכול להשפיע על תחושת השובע לאורך זמן. בתוספות מבוססות שמן קנאביס, כמו רטבים ושמן זית מושרה, הספיגה איטית יותר, והאפקט המטבולי שונה לחלוטין מהשפעה מיידית של אידוי או עישון.
הקשר הקולינרי: מאנצ'יס – בסיס מדעי או פסיכולוגי?
כשהחבר'ה מדברים על "מאנצ'יס", הם בעצם מצביעים על שחרור לבטין ודופמין באזורים האחראים על תגמול והנאה (כמו הנוקלאוס אקומבנס). זו הסיבה שהקרייבינג מפנה אותנו דווקא למתכונים מנחמים ומלוחים. אבל יש פה גם עניין של הרגלים – מי שצורך קנאביס באופן טקסי סביב אוכל, מפתח התנייה פסיכולוגית לתיאבון ולא בהכרח תגובה פיזיולוגית של רעב ממשי.
בנוסף, ההשפעה על חוש הריח (olfactory enhancement) מעצימה את תחושת הרעב – מנגנון שמבחינתי מזכיר את מה שקורה כשאני פותחת סיר מרק חם – פתאום כולם רעבים. בהקשר הזה, קנאביס יכול לחקות "פריימינג חושי" שמעודד אכילה, אך לאו דווקא על בסיס צורך קלורי ממשי.
תופעות לוואי והשפעות לא רצויות על משקל
השאלה האם גראס מרזה היא חלקית, כי ההשפעה היא אינדיבידואלית ומשתנה. שימוש מופרז או לא מבוקר עלול לגרום לאכילה רגשית, בלבול בין רעב אמיתי לרעב פסיכולוגי ושינויים בדפוסי אכילה. במקרים מסוימים, המשתמשים דווקא עולים במשקל עקב תוספת קלורית גבוהה, במיוחד כאשר הקנאביס מעורר אכילה לילית או פוגע בעומק השינה (ומכאן גם בוויסות גרלין ולפטין).
מעבר לכך, צריכה לא מדויקת של THC במסגרת משקאות מבוססי קנאביס כמו חליטות או מיצויים עלולים להוות עומס כבדי על מטבוליזם השומנים ופירוק תוצרי הלוואי בכבד.
סיכום ונקודות מקצועיות למעקב
- השפעת הקנאביס על ירידה במשקל איננה ישירה – אלא תלוית מינון, תדירות, זן ואדם
- מנגנוני הפעולה המרכזיים כוללים אינטראקציה עם קולטני CB1 והורמונים כמו לפטין וגרלין
- השפעה לטווח הקצר: עליה בתיאבון; לטווח הארוך – אפשרות לירידה ב-BMI
- תזונה סביב שימוש בקנאביס מחייבת איזון – לא להיגרר אחר מאנצ'ים
- מומלץ להיעזר במומחי תזונה קלינית כאשר משלבים קנאביס רפואי ודיאטה
לא מצאתי תחליף לשיחת מטבח טובה כדי לפרק מיתוסים, אבל בנוגע לשאלה האם גראס מרזה – התשובה היא שזה תלוי. ממש כמו בניואנסים של מתכון מורכב ומלא רבדים. כל גוף מגיב אחרת, וכל צורת צריכה יכולה להוביל להשפעה שונה, במיוחד כשמערבים בה גם אוכל.
